כמו כפפה על היד
בית זה לא רק מחסה לגור בו, מחסן לאיסוף דברי אופנה או מקום מסתור מהשמש.
בית יכול להיות מנוף עצום לצמיחה פנימית. בית יכול להיות מקום שכל חלק בו יהיה מפה שתסמן ותדריך את האדם איך למצוא את הנתיב הפנימי שלו בחיים.
דרך תקשור קשר אדם מרחב אפשר לשרטט את מפת הקשר הקיים בין הבית החיצוני לבית הפנימי. דרך הקשבה לבית החיצוני, בונים את הבית הפנימי.
זה נכון לכל מרחב, גם מרחב שחיים בו, וגם מרחב המיועד לעיסוק או לעבודה.
דרך תקשור קשר אדם מרחב כל פינה בבית או בחדר מדברת על מהותה ומבקשת שינוי והתאמה. המרחב מגדיר את עצמו וממליץ סידור שהוא יהיה אורגני וזורם עם כוונותיו של האדם שחיי או עובד בו.
לא מדובר על המלצות שהם קולקטיביות, למשל, לשים עציץ ירוק בפינה הדרומית של החדר או דברים דומים. אלו חוקים שיכולים להתאים לאחוז גדול מהאנשים אבל לא ספציפיים לאף אחד.
לאומת זאת, יש אפשרות לקיים דיאלוג אישי עם המרחב. שואלים אותו איפה הכי נכון למקם את העציץ, ומה האדם בדיוק צריך. עציץ במקום הנכון ובצבע הנכון יכול להיות מרכיב ממנף ותומך בצמיחה האישית של האדם.
נקודת ההתייחסות של הבן אדם פעמים רבות נשענת על היסטוריה שלו ועל מאגר נתונים ישן שלא תמיד עוזר לו למנף מטרות בנקודת הזמן שהוא נמצא בה. על פי רוב, תשומת הלב שלו מופנת אחורה ולא קדימה, לעבר ולא לעתיד. וגם לגבי העתיד לא תמיד ההגדרה של היעוד והמטרה מקבלים את הדגש הנכון. כל זה משתקף במרחב. דרך פילוח נכון של המרחב האדם יכול לזהות מגמות ולהתמקד בנתיב המוביל להגשמה. האדם יכול ליצור בביתו נקודות התייחסות שונות גם לעבר, גם להווה וגם לעתיד דרך תקשור הקשר שלו עם המרחב.
אפשר לעבור חלק חלק בבית ולתקשר איך בונים הנדסת אנוש הכי גבוהה ומקודשת עבור האדם. כאן לא מדובר בסמלים במובן הדתי של המילה, מדובר ביצירת מרחב מקודש מהמובן התודעתי. הדוגמה הכי פשוטה: נעלים צריכות להיות לפי המידה של האדם וגם בנוית לשימוש הפונקיציונלי שרוצים לעשות בהם: טיפוס הרים או מסיבה אלגנטית. בדיוק כמו שאין מידה או צורת נעל קולקטיבית, אין יצירת מרחב מקודש קולקטיבי, אלה אם כן זה מקדש חיצוני שמיועד להמון.
מרחב מקודש הוא מרחב מכוון. הכל בו עשוי ומסודר בצורה כזאת שמזמין את תשומת הלב של האדם להכנס בקלות פנימה לתוך הגרעין האמיתי של מה שהוא או היא רוצים לעשות. כל אזור במרחב יהיה מוקדש למטרה מהותית והנעלה, כולל הדברים הכי פשוטים שביום יום.
יש קשר ישיר בין מוקדש למקודש. אם לא מבינים אותו נכון, הוא יכול להיות קשר שלילי. העשייה בחיים היא תמיד דינמית לכן ההשתנות צריכה גם להיות השתנות דינמית וכל הזמן מכוילת למי ולמה שהאדם הוא באמת. אם שמים או לא שמים מראה בכניסה כי לפי מסורת מסוימת, יש לסידור הזה משמעות, למעשה מקיימים פולחן של אמונה תפלה כי המשמעות הזאת לא באמת מכוונת עד הסוף באופן אישי למי שמבצע את הסידור.
רצוי שסידור המרחב יהיה מכוון ברמה של תדר פנימי, ברמה של קשר עין, ושל קשר קול. כל דבר, חומר, צבע וזווית למעשה יתמוך באדם וייצור מבנה שיבטא אותו. כדי להוציא טיל בליסטי לירח עשו מבנה מאוד מאוד מסוים, לעומת זאת במכונית שמיועדת להגיע מתל-אביב לרמת גן עשו מבנה אחר. כשיוצרים בית או מרחב ולא בונים אותו בדיוק לפי הכיוון של התנועה של הערכים שרוצים להגשים, מפספסים את אנרגית התנועה. אם בונים את המרחב בהתאם לשבלונות אחרות שלא מתאימות לאדם כמו כפפה על היד, הוא לא בטוח יגיע למקום שאליו הוא יתכוון.
בדיאלוג עם המרחב, מזהים גם אזורים של זרימה וגם פלונטרים ומחסומים. שינוי בתפיסת המרחב וצורתו משפיע על נקודות מפנה בחיים. למשל, שינוי בצורת העמדה של שולחן העבודה יכול להשפיע על המצב הכלכלי העתידי של בן אדם. אם מגלים איפה נמצא גרעין הפלונטר במרחב, אז בהחלט אפשר להסיר באופן מיידי פלונטר במבנה של האדם, לשנות הרגלים ולרוץ קדימה.
דוגמה אחרת: סדר בארון הבגדים. אם סידור הארון לא מגיע ממשמעת צבאית, אם מסדרים אותו מכוונה פנימית בצורה כזאת שהוא יהיה חלק אורגני מהגוף הפיזי של האדם שעושה שימוש בו, אז למעשה יש לאדם הזה עכשיו מבנה יותר גדול. מרחב תמיד הוא המשך אורגני של האדם ומשפיע על תיפקדו. אדם מתפקד בצורה שונה במרחבים עם איכויות שונות.
תקשור קשר אדם מרחב עובד דרך תחקור אישי ופנימי. על ידי שאלות מגיעים למוטיבציות אמיתיות שקיימות אצל הבן אדם. שיטת העבודה מתייחסת לאדם כאינדיבידואל. דרך האדם החוצה יוצרים עבורו את המבנה, לכן אין שני מבנים שהם זהים. לכל בן אדם יש טביעת אצבע אישית, טביעת קול אישית, טביעת עין אישית, טביעת רגל אישית וטביעת DNA אישית. הפוטנציאל כל בן אדם הוא ייחודי ומיוחד ולכן הייתחסות חייבת להיות כזאת.
לתקשר פנימיותו של האדם בלי התייחסות למרחב שבו הוא חיי ומתפקד זה תהליך שיכול להיות נפסד. כאשר מתקשרים עם נפשו, מתקשרים רק עם חלק שלו, ואם במקרה יש לו בטון בנעליים אז המוח שלו אולי הוא יעוף מהר אבל הרגליים יתקעו לו בקרקע. אפשר להיות נהג מצוין אבל אם למכונית אין בלמים, אז גם אם מצב המודעות של הנהג מאוד גבוהה, הוא בכל זאת צריך את הבלם והמודעות בלבד לא תעזור לו.
הצורך לתקשר את הקשר עם המרחב, אפילו אם הוא יפה, פונקציונאלי, עשיר ומעוצב, בא מהרצון להרחיב את המודעות. אם רוצים שהתודעה תבוא על ידי ביטוי יותר, אז האדם צריך להעמיק בתוך עצמו, ולהתחבר לרבדים עמוקים יותר של הסובב אותו.
חיבור הנכון למרחב מאפשר לבטא את הקול האישי בצורה ברורה. הוא מאפשר לכל מבנה או חפץ להיות אותנטי וכלי שרת בידי בעליו. חיבור נכון למרחב יכול להביא לפריצת דרך אישית ומקצועית.
הסביבה יכולה להביא את האדם להיות יותר קרוב אל עצמו. וזה לא קשור באופן אבסולוטי לגודל, צורה וכמות החדרים ומקומות אחסון שיש בבית. יש הרבה אנשים שגרים בבתים קטנים או גדולים ומעוצבים והם לבד או הולכים לאיבוד בתוך המרחב, יחד עם משפחתם. זה קורה כי הם משרתים משהו אחר, משהו זר שקובע את צורת החיים שלהם: אמונות ופרדיגמות. הסדר של ביתם הוא לא בתאום עם הסדר הפנימי שלהם. מה שחשוב בקשר אדם מרחב זה הכוונה, הדיוק והלב.
אם בונים מרחב דרך תקשור מרחבי, מסננים רעשים חיצוניים ומייצרים אפשרות של בהקשבה פנימית.
